כתבה על הביקור בתערוכת ארס אלקטרוניקה 2024/ לינץ, אוסטריה.
מאת : גלעד אדלשטיין
ברוכים הבאים ל-Ars Electronica Festival 2024
הנושא השנה : תקווה – מי יהפוך את הגל ? HOPE – who will turn the tide?
תקווה
אופטימיות היא לא האמונה ש"הכול יסתדר איכשהו", אלא הביטחון בעצמנו וביכולת שלנו להזיז דברים ולשנות כיוון. במילים אחרות — תקווה, במהותה, היא לא מצב ישיבה פאסיבי עם כוס תה והמתנה לנס, אלא כוח מניע, כזה שדוחף אותנו להמשיך גם כשלא ברור לאן בדיוק.
אבל אל תדאגו, הפסטיבל השנה לא הולך להפוך להרצאה בפסיכולוגיה חיובית או אבולוציה של רגשות. לא נצלול למעמקי התנודות הבלתי צפויות בין תקווה לדיכאון — בשביל זה יש חורף.
"תקווה", כנושא לפסטיבל, היא לא דרך אלגנטית להגיד "בואו נחזיק אצבעות שמישהו, איפשהו, יפתור את הבלגן". להיפך. היא הכרזה שיש גם סיבות אמיתיות לקוות. לא משאלת לב – אלא מבט מפוכח שמזהה את מי שכבר פועלים בשטח.
"מי יהפוך את הגל?", שלא מתיימרת לדעת בדיוק איך ייראה המהפך, אלא מתעניינת יותר במי עומדים מאחוריו. האנשים שמובילים, כל אחת ואחד בדרכו, שמהווים סיבה ממשית – ואפילו מעוררת השראה – להאמין שכן, אולי יש תקווה.
העבודה הראשונה שאני אציג אותה היא למעשה וידאוקליפ שנעשה כולו ב AI, מה שמיוחד זה שזה הפעם הראשונה שעבודת AI מסוג זה זוכה בתחרות, כן היו עבודות AI לפני זה בארס אלקטרוניקה אבל השנה הם פתחו קטגוריה יעודית והעבודה הזו זכתה במקום הראשון.
הוידאוקליפ מתוך יוטיוב: Washed Out “The Hardest Part” – Paul Trillo (US)
קצת ביוגרפיה:
פול טרילו הוא יוצר קולנוע שחי ונושם את החיבור בין טכנולוגיה לאמנות. הוא לא עוד במאי – הוא פורץ גבולות, במיוחד בתחום הבינה המלאכותית. טרילו משלב את כישורי הקולנוע המסורתיים שלו עם כלים כמו סורה של OpenAI כדי ליצור חוויות ויזואליות שמעבר לשגרה. למעשה SORA פנו אליו שעדיין היתה בגרסת אלפא לפני הבטא ואמרו לו קח תעשה מה בא לך.
קצת על העבודה עצמה…
אז טרילו יצר קליפ לשיר "The Hardest Part" של להקת Washed Out מתאר סיפור אהבה המשתרע על פני עשורים. אבל זה לא סתם קליפ – מדובר ב"זום אינסופי" דרך זמנים ומקומות, שקופץ מחלומות לזיכרונות, ומשאיר את הצופה מרותק. הרעיון של זום אינסופי היה לו בראש כבר לפני עשור, אבל רק בזכות ה AI הוא הצליח להפוך אותו למציאות. התוצאה היא מסע סוריאליסטי בתוך יחסים וזיכרונות, שבו הזמן מתערבל ומטשטש, בדיוק כמו שזיכרון יכול לרמות אותנו. בפודקסט הוא מתאר שמבחינתו, העבודה עם AI היא לא רק שימוש בכלי – זה שיתוף פעולה יצירתי שמרחיב את גבולות הדמיון.
תמונה מתוך הוידאוקליפ מתוך יוטיוב: Washed Out “The Hardest Part” – Paul Trillo (US)
קצת על תהליך ההפקה והטכניקה
הקליפ נוצר באמצעות סורה, מודל טקסט לוידאו המאפשר לייצר וידאו מהנחיות טקסט. צילמתי כמה מסכי פרומפטים, טרילו השקיע כחמישה עד שישה שבועות ביצירת 700 קליפים, שסוכמו לכדי ארבע דקות. תהליך היצירה עם AI הוא כמו אלכימיה של מילים – אתה מתאר הכל, מהפרטים הקטנים ביותר כמו רצפות משובצות ועד תאורה וקונספטים מופשטים. אבל AI הוא גם בלתי צפוי – הוא לוקח את המילים שלך ויוצר משהו חדש, לעתים שונה ממה שחשבת, וזה מה שמלהיב את טרילו. למרות שהטכנולוגיה הזו עדיין לא מושלמת, היא מאפשרת חופש יצירתי שקשה להשיג באמצעים מסורתיים, במיוחד כשיש תקציב קטן וזמן מוגבל.
אחד היתרונות הגדולים של AI הוא חיסכון בזמן וכסף. טרילו מודה שללא הכלי הזה, הפרויקט פשוט לא היה קורה. הוא הצליח ליצור ויזואליה עוצרת נשימה בלי להוציא הון תועפות על נסיעות, הפקה ופוסט-פרודקשן.
הלוק / הסטייל שאותו טרילו השיג זה לוג מגורען של סרטי 16 מילימטר, בכל זאת קולנוען, והלוק מזכיר קליפים משנות ה-80, וזה נראה כאילו לקוח מתוך סרטי נעורים.
תמונה מתוך הוידאוקליפ מתוך יוטיוב: Washed Out “The Hardest Part” – Paul Trillo (US)
ביקורות ואתגרים:
טרילו מודה שבשימוש ב-AI יש יתרונות ואתגרים, אבל מבחינתו, הכל תלוי באיך משתמשים בו. אם AI מחליף תהליכים שניתן לעשות באופן מסורתי, זה אולי נתפס כעצלנות. אך כשהוא משמש כדי לחקור גבולות חדשים וליצור משהו שלא היה קיים אחרת, יש לזה ערך עצום. בעיניו, AI יכול לעשות דברים שאף כלי אחר לא מסוגל – הוא מערבב ומחבר רעיונות בצורה בלתי צפויה, וזו בדיוק הסיבה שהוא מעניין כל כך.
בצד האתי, טרילו מדגיש את הצורך בשקיפות סביב האופן שבו מודלים של AI נבנים. כיום, הכלים האלו הם "קופסאות שחורות", ואפילו מי שיצר אותם לא תמיד מבין מה קורה בתוכם. טרילו מקווה שיבוא יום שבו אמנים יוכלו לשלוט טוב יותר על הכלים האלו, ולהתאים אותם אישית לפרויקטים שלהם.
מבט לעתיד:
למרות כל האתגרים, טרילו מלא תקווה. הוא לא חושב ש-AI יחליף את הקולנוע המסורתי, אלא שהוא יהיה כלי משלים שיעצים יצירה אנושית. הוא מאמין שהעתיד של הקולנוע נמצא באיזון בין יצירתיות אנושית לכוח של AI, ושני העולמות האלו יכולים להתמזג יחד כדי ליצור דברים מרהיבים שאי אפשר היה לדמיין בעבר.
תמונה : Conversations Beyond the Ordinary – Jan Zuiderveld (NL)
העבודה השניה Conversations Beyond the Ordinary
והיא של האמן ההולנדי Jan Zuiderveld (NL)
"Conversations Beyond the Ordinary" בעצם לוקחת מכשירים יומיומיים כמו מכונת קפה, מיקרוגל ומכונת צילום והופכת אותם לבמה לאינטראקציות מפתיעות ועמוקות. כל מכשיר קיבל בינה מלאכותית, המאפשרת לו לתקשר עם המשתתפים בצורה שמערערת את מה שאנחנו מכירים על קשרים בין אדם למכונה ואוטונומיה טכנולוגית.
הקונספט האמנותי מתמקד בהאנשת הטכנולוגיה, להפוך אותו לממשי על גבול הביזאר, (לי זה קצת הרגיש שילוב בין הסרט HER לבין פרקנשטיין) כשהמשתתפים משוחחים עם המכשירים על נושאים כמו קיום ויצירתיות. המכשירים לא רק מגיבים – הם משתנים, מאותגרים, ולעיתים אפילו מאתגרים את המשתתפים, ובכך גם מעלים חיוך אבל גם יוצרים דיאלוג דינמי שמעלה שאלות על מערכת היחסים שלנו עם טכנולוגיה ותחושת תודעה.
תמונה : Conversations Beyond the Ordinary – Jan Zuiderveld (NL)
האינטראקציות מגוונות: מכונת הקפה בודקת האם המבקר ראוי לשירות שלה, המיקרוגל מעניק קול לחפצים דוממים, ומכונת הצילום משתפת פעולה עם המבקרים ליצירת אמנות חדשה, המבקרים מציירים על דף A4 ציור מניחים במכונת הצילום ובמקום לקבל העתק כמו שהיינו מצפים המכונה למעשה משעתקת את התמונה עם אינטרפטציה שלה המבוסס על אחד המנועים של סטייבל או משהו בסגנון. למעשה, כל מכשיר מצויד בחיישנים, תוכנה מותאמת ולמידת מכונה, וזו כדי להפוך את המוכר למדהים ולעורר מחשבה על הכוח הטמון בטכנולוגיה שסביבנו.
תמונה : Conversations Beyond the Ordinary – Jan Zuiderveld (NL)
בנוסף יאן, פתח WORKSHOP שבה הוא מלמד איך ניגשים לזה , לצערי, המקום התמלא מהר ונותרתי עם רשמים של חלק מהנוכחים ולמרבה הפלא, הם סיפרו לי שהתהליך יחסית פשוט ולא דורש כתיבת קוד, יותר מאוחר שמתי את היד על מצגת שהוא העביר במהלך הסדנא מספר שקפים מתוכה.
הוידאוקליפ מתוך יוטיוב: Where Do Grandmas Go When They Get Lost?- Leo Cannone (FR)
העבודה האחרונה שבחרתי להראות היא
Where Do Grandmas Go When They Get Lost?
של במאי הצרפתי Leo Cannone
הסרט הוקרן בפסטיבל במסגרת מיוחדת של סרטי AI שנוצרו עם RunWay בחרתי אותו בגלל הנרטיב המרגש.
הסרט מתאר דרך עיניה של ילדה את השאלה הקסומה והנוגעת ללב – לאן סבתות הולכות כשהן "נעלמות" מחיינו? הסרט כאמור נוצר בעזרת AI, הבמאי מתאר את התהליך: התחלתי עם כתיבת תסריט ויצירת סטוריבורד מסורתי. התמונות נוצרו באמצעות MidJourney ועברו עיבוד בפוטושופ. האנימציה הופקה ב-Runway ושופרה ב-After Effects. למרות הזרימה הניסיונית, שמרתי על טכניקות קלאסיות של עריכה וצבע. לבסוף הוספתי קריינות שתואמה עם האנימציה, ופס קול מיוחד הוסיף את הטאץ' האחרון.
הוידאוקליפ מתוך יוטיוב: Where Do Grandmas Go When They Get Lost?- Leo Cannone (FR)
השילוב של הסאונד, הויזואל ובעיקר הנרטיב עובדים בצורה מושלמת. מה שאומר שאם יש לכם רעיון לסיפור טוב, כל היתר זה בונוס.
אם תקווה היא ההפך מפחד — אז יש לא מעט סיבות לפחד, תודה ששאלתם. אבל הפסטיבל של Ars Electronica 2024 בא להזכיר שיש גם הרבה סיבות לתקווה. והרבה אנשים, כן, לא רק אידיאולוגים עם פוסטרים — אלא כאלה שכבר התחילו לפעול: עם רעיונות, עם פרויקטים, עם גישה אחרת, ובעיקר — עם מעשים.
אדריכלים צעירים שמבינים שעתיד הקיימות לא נמצא בבטון חדש אלא בלתת חיים למה שכבר קיים; כפרים שעובדים בלי לייצר אשפה; מעצבים תעשייתיים שבוחרים שימוש חוזר במקום מִחזור — ולא רק משנים חומרים, אלא גם את הדרך בה אנחנו חושבים על חפצים.
קהילות קוד פתוח באפריקה שלא מוכנות להשאיר את הבינה המלאכותית בידי תאגידים עם שמות של עונות או נהרות; מהנדסים שבונים מקורות אנרגיה יעילים יותר; כלכלנים שמשרטטים מודלים הוגנים לשיתוף במשאבים בעידן של אוטומציה; אזרחים שלא רוצים לפרק את הדמוקרטיה אלא לשדרג אותה.
סבים וסבתות שיוצאים לרחוב עם הנכדים שלהם כדי להגן על זכות האדם לאקלים יציב; אמנים שמעצבים גינות לחרקים (כן, גם להם מגיע); ורשימת ה"וכו'" עוד ארוכה כמו רשימת הסיבות להתייאש — רק הפוכה.
בהתחלה אתה רק מופתע לגלות כמה כבר קורה, בכל העולם. ואז זה קורה: התקווה מגיחה.
תקווה — מי יהפוך את הגל? אולי, רק אולי — אנחנו.
עד הפעם הבאה.